היום היה יום כיפור וביציאתו יצאנו גם אני וגבריאל לפארק השכונתי לנשום קצת אוויר ולתת לאמא קצת "זמן אוויר" משלה בבית. כהרגלנו שיחקנו וטיפסנו על המתקנים למרות שכבר התחיל להחשיך, התנדנדנו במדרגות וגשלנו במגלשות כשלפתע גבריאל נעצר ופשוט בהה למעלה. היו לו פנים מוקסמות כאילו ראה יצור אגדי, הוא פשוט עמד במקום ובהה. "מה זה?" הוא שאל כשהוא מצביע גבוה לשמיים. עקבתי אחרי ידו המורה מעלה ועניתי לו בחיוך "זה הירח." "ירח" חזר אחרי הילד בלחש כאילו מתוך כבוד. "הירח מאוד גדול" אמרתי, "גדווול" ענה גבריאל. "אתה רואה איך הוא עושה הרבה אור?" "אווור" חזר אחרי אותו קול מתוק של ילד בפליאה. "הירח יפה, נכון?" שאלתי. "יפהה... וואו..." ענה הקטן. לא יכולתי שלא להתפעם מהקסם שהיה בעיניו ומהפליאה שהיתה לו מדבר שכל כך מעבר להבנתו.
אני חושב שבלי ילדים קטנים היינו כבר מזמן מאבדים כל ערך ליופי אמיתי או לנוף הטבע. מי מאיתנו חושב על לעצור ולהתבונן בירח ולהתפעל מיופיו? מזמן שכחנו אותו אי שם למעלה ושכחנו באמת להתלהב מהדברים המדהימים שסובבים אותנו ומהבריאה המופלאה.
גבריאל עדיין היה מוקסם ולא הצליח להוריד את עיניו המבריקות מהירח. "אתה יודע מי שם את הירח בשמיים?" שאלתי, "אלוהים שם אותו שם כדי שיהיה לנו אור בלילה." "אלויים" אמר גבריאל, בטון של מישהו שהבין את הנקודה. כבר סיפרתי לו על אלוהים ומעשיו אבל הערב נראה היה שגבריאל ממש הבין את הכוונה שאלוהים גדול ומופלא באמת. אני יודע שהוא אפילו לא בן שנתיים אבל היה לו כזה ברק בעיניים של מישהו שמבין, אני באמת מאמין שבליבו הוא ידע באותו רגע מיהו אלוהים.
המשכנו לשחק במתקנים אבל לפחות עוד שלושה פעמים גבריאל היה עוצר לפתע ופשוט משתאה מהירח. מאוחר יותר באותו הערב כשהחשיך אפילו עוד יותר הוא התבונן ישר מעליו ושאל "מה זה?" "אלו כוכבים. זה כוכב" הסברתי לו, "גם אותם שם אלוהים בשמיים". "אלויים" חזר גבריאל בלחש מלא יראה. כמה יפה זה שילדים קטנים יכולים לחזות ביופי הבריאה ולהבין את מוצאם.
"השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" תהלים י"ט: 2
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" תהלים ח':8
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה