אני זוכר פעם, לפני הרבה זמן, שכשהגיע סוף השבוע היה זה סימן למנוחה! לא צריך ללכת לעבודה, הלחץ של חיי היום-יום יורד עד יום ראשון, החנויות נסגרות והכבישים מתרוקנים ויש הרגשה באוויר של מעט נמנום, מעט חופש לנוח או לעשות משהו שממש רצינו לעשות כל השבוע. שישי שבת היה פעם ציפייה למימוש זמן אישי, חופשי, ללא חשש מלו"ז או ממשהו ש"חייב לעשות" אך בחודשים האחרונים, נראה כאילו סוף השבוע הוא זמן ככל שאר השבוע שמוקדש למטלות שפשוט לא הספקנו לבצע במשך השבוע שחלף. אין חופש אמיתי, לא כשהשעה הכי מאוחרת שאפשר להתעורר בה היא שש בבוקר ויש יום עבודה שלם לפנינו ושוב מתחילים את השבוע ביום ראשון כאילו נכנסנו אליו היישר מליל חמישי.
בלילה שבין חמישי לשישי היתה לג'ניה מיגרנה כל הלילה וגבריאל התעורר שוב במחזורים של עשרים דקות כדי לשתות ואני מוצא את עצמי קופץ בין מסאז'ים לאשתי לבין טיפול בילד שלנו ולשלושתינו נראה היה שהלילה לא ייגמר לעולם. אף אחד מאיתנו לא ישן יותר מעשרים דקות רצופות ועדיין, לילד יש אנרגיה בלתי מוסברת שמגיחה לה שם מאיפשהו. מה עושים? צריך לצאת איתו החוצה לפארק כי בבית אי אפשר להישאר. אחרי הכל, כמה כבר אפשר לרוץ על קירות? בזמן שאני יוצא החוצה לפארק עם הילד עם עיניים שורפות ואפס סבלנות לשמש, ג'ניה נשארה בבית כדי לנקות ולבשל עד שנחזור. חזרנו מוקדם יותר כי היינו צריכים ללכת לרופא ואז היינו צריכים לחזור הביתה כדי להאכיל את הילד ולהשכיב אותו לישון. אחרי שהוא אכל ועשה מקלחת, ג'ניה הלכה להתקלח ואני ניסיתי להרדים את גבריאל - הוא כבר כל כך רגיל שג'ניה מרדימה אותו בשעת הצהריים שהוא פשוט השתגע כשהוא רץ בין חדר השינה והמקלחת ומחכה שהיא תצא ותרדים אותו. איכשהו הוא ניסה לטפס עליי בזמן ששכבתי על המיטה וחיכיתי שג'ניה תגיע ונרדם עליי ותוך שניות מספר נרדמתי אני אחריו. ג'ניה יצאה וראתה אותנו ישנים וצילמה את התמונה הבאה. וכך חברים וחברות נראה יום שישי טיפוסי בבית משפחת וונדט!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה