הרפתקאה בגן גורו

הרבה זמן עבר מאז שעשינו איזו פעילות כייפית בתור משפחה - רק אבא אמא ובן. נתנו לשגרה היום-יומית לכרסם בנו כבר תקופה ארוכה ופשוט היינו חייבים לעשות משהו יוצא מן הכלל, קטן או גדול ככל שיהיה, העיקר שיהיה שונה. אז מצאנו מקום מיוחד ונפלא בשם "גן גורו", פארק חיות אוסטרלי שמבטיח שפע של פעילויות מיוחדות כמו האכלת קנגורו מהידיים, צפייה בקואלות והאכלת תוכים. חיכינו בציפייה ליום שישי שבו קבענו לנסוע, הכנו את הכריכים והחטיפים לדרך, ארזנו את המצלמה ונסענו לפארק המיוחד - והפעם גם הצטרפה אלינו התינוקת שלנו שאמורה לצאת בעוד פחות מחודשיים..

יצאנו לדרך הארוכה כשאנחנו מדברים ואוכלים כל הדרך, הגענו לצומת בית השיטה ולפתע ראינו שיש פקק גדול מולנו. מהר מאוד הספקנו להסתובב ולברוח מהפקק היישר לפונדק דרכים כדי לעשות הפסקת שירותים והתרעננות ופשוט חיכינו שהפקק יתפנה - נראה היה שהייתה תאונת דרכים.

כשהתנועה החלה לזוז שוב חזרנו לכביש רק כדי לגלות שהפקק רק התחיל - דווקא היום החליט עם ישראל לצאת לריצת חצי מרתון שכלל חסימת כבישים ושיבושי תנועה והגרוע מכל - סגירה של הכביש המוביל למחוז חפצנו! היינו צריכים לצפות בתסכול איך כל הרצים פשוט רצים להם על הכביש שלנו שנחסם בידי המשטרה וחיכינו ששרשרת האצנים תסתיים כשכל מה שראינו הוא עוד אנשים רצים לכיוונינו מהאופק הרחוק. אנשים כבר יצאו מהמכוניות שלהם בחוסר אונים וחיכו לאחרוני הרצים - אלו שמשתרכים להם הרבה מאחורי הקבוצה - במחשבה אחת ויחידה שעדיף היה לכולם אילו אותם מאחרים לא היו יוצאים מביתם באותו יום. אחרי ההמתנה הארוכה התפנה הכביש אך היה רק כיוון נסיעה אחד - לכיוון בית שאן. היינו רק עוד חמישה קילומטרים מהיעד שלנו והיינו צריכים לנסוע למקום אחר לגמרי.  החלטנו שלא לוותר וניסינו דרכים חלופיות לגן גורו, אך כל פעם שהצלחנו להתקרב אליו מעט נתקלנו במחסומים בכביש כשאנשים רצים מצידו השני. ניסינו כך ארבע דרכים שונות...

החלטנו שלוותר זו לא אופציה אז נסענו לבית שאן לארוחת צהריים וקיווינו שעד שנסיים לאכול יתפנו הכבישים. אכלנו לנו במסעדת "פאפא פיצה" ואכן אחרי הארוחה הצלחנו להגיע סוף סוף לגן גורו! אין לי מילים לתאר כמה כיף היה לנו בפארק! נכנסנו וראינו את החיות האקזוטיות, גבריאל הצליח לזהות כמה מהם מהספרים שלו כמו את הקוקבורה ותוכי הקקדו, קנגורואים רבצו להם בשלווה וקואלות נמנמו בין העצים. מה שהכי נהנינו ממנו היה להאכיל את הקנגורואים מהידיים! הן חיות ממש חברותיות ונחמדות וגבריאל ממש התרגש כשהן קפצו לו מול הפנים. גם נכנסנו לכלוב תוכים גדול והאכלנו אותם בזמן שהם ישבו לנו על הידיים וכתפיים. זו היתה חוויה ממש שונה ומרתקת. נהנינו מאוד מכל מה שהיה לפארק להציע אך אני גם מאמין שהייתה לנו תחושת סיפוק אדירה שהצלחנו להגיע אליו! באותו יום היו לנו הרבה הזדמנויות לוותר וללכת הביתה, להתמרמר לרטון ולכעוס, אך התמדנו ולא וויתרנו ובסוף הצלחנו! אין ספק שנחזור לשם עוד פעמים רבות.

השמחות הקטנטנות של החיים

מאוד כיף לי להיות אבא. נכון, לפעמים הילד יכול לשגע אותי כשאני הכי עייף או ממש לעצבן כשהוא דורש משהו ולא מאמין לנו (כמו למשל כשהוא מבקש לאכול צימוקים ואני צריך לפתוח את המקרר והארונות כדי להוכיח לו שהם נגמרו ולא נשארו עוד בבית), אבל בגדול - זו חוויה נפלאה! להיות אבא זה ללכת יחד עם ילד במסע שלו בחיים ולחוות ביחד איתו את כל החוויות החדשות וכמובן גם להדריך אותו מאיזו חוויות כדאי להיזהר ולברוח. ההנאות הגדולות הן אבני הסימן המגניבות שיש במסע הזה, כמו פעם ראשונה שהילד מתחיל ללכת לבד או המילים הראשונות שהוא אומר, לראות את האישיות שלו מתפתחת ומשתלטת על הדרך שבה הוא מדבר ומתנהג, אך יש גם את ההנאות הקטנטנות. אחת מהן היא שפעם אחת ישבתי יחד עם ג'ניה בערב ודיברנו על גבריאל ועל מה צריך לשנות ולשפר. אחת המסקנות שהגענו אליה היא שהוא לא אוכל מספיק פירות (שזה מאוד חשוב) וזה מהסיבה שהוא ממש לא אוהב לאכול אותם, אז לקחתי על עצמי את המשימה להרגיל אותו לאכול פירות. החלטתי לתת לו לטעום כל יום מעט פרי, גם אם זה אומר שהוא לוקח רק ביס או שתיים כל יום, העיקר להרגיל את הטעם. גיליתי שבאמת ההצגה היא כל העניין כשזה מגיע לילדים: גבריאל לא רצה לאכול חתיכות של תפוח והסכים רק לנגוס בתפוח כשהוא שלם וגם זה לא הגיע למעבר 3 ביסים. אבל כשחתכתי את התפוח בפרוסות יפות וסירתי לו אותם על צלחת בצורה של שמש או פרח - הביקוש היה גבוה! כמה שמחתי שהוא התחיל לבקש לבד תפוח או אגס ואפילו נתן לי להציג בפניו תפוז. אילו השמחות הקטנטנות של החיים עם הילדים - הניצחונות הקטנות.

הערב ג'ניה ישבה לאכול את מרק האפונה המפורסם שלי (מומלץ מאוד: מתכון למרק אפונה) וגבריאל כהרגלו לא מוכן לאכול מרק... ג'ניה הוסיפה שקדי מרק והצליחה להאכיל את גבריאל עם מעט מרק והרבה שקדים ולאט לאט שינתה את היחס. בתוך מספר דקות גבריאל אכל מרק בלבד ואפילו ביקש עוד כשהקערה התרוקנה. איזה כיף! לדעת שהילד שלך לומד לאכול בריא ואף נהנה מזה! יש הרבה טעמים שהם טעמים נרכשים, שפשוט צריך ללמוד לאהוב אותם. המשימה לא קלה אך עם מעט התמדה וסבלנות, גם זה אפשרי!

איך להתמודד עם בריונות

בזמן שג'ניה היתה בלימודים לקחתי את גבריאל לקניון לב המפרץ ובילינו שם זמן במשחקייה. הוא אהב להשתולל ולקפוץ ולהתרסק על כל הכריות הגדולות שהיו שם, לעלות ולקפוץ מאחת לשנייה ופשוט נהנה מהעובדה שהוא יכול להתנהג כמו איש פעלולים בלי שאף אחד יאמר לו לרדת מהשולחן או שלקפוץ מהספה זה מסוכן. לא היו שום ילדים אחרים בסביבה אבל זה לא הוריד את ההנאה בכלל. ואז הגיעה אמא עם תינוקת בעגלה וילד שנראה בערך באותו הגיל של גבריאל - היה לילד הזה מבט חודר שפשוט סרק את כל הסביבה, מבט כזה של איזה בוס שבודק את העובדים שלו בעבודה. אמא שלו הורידה לו את הנעליים והילד נכנס למתחם והחל להסתובב מעט. הוא סרק את גבריאל בעיניים החודרות שלו ופשוט הלך לו בין הכריות בזמן שגבריאל צועק וקופץ ומשתולל סביבו. הילד ניגש אליי ונעל את המבט שלו על העיניים שלי. "שלום!" אמרתי בחיוך. הוא המשיך לבהות בי בלי להזיז שום תו פנים ואז בקול תקיף ומתנשא הוא אמר לי "אני יותר גדול מהתינוק הזה!"... "טוב", אמרתי לו, "אני בטוח שאתה מאוד שמח מזה.." הוא חזר לאזור הפעילות ואפילו שיחק מעט כשהוא עדיין רגוע, מתנהג כאילו הוא בן 16 שהכריחו אותו לשחק עם תינוקות. בינתיים גבריאל לא מפסיק לקפוץ ולהשתולל ולצעוק מכל הלב. גבריאל התקרב אל הילד וקיווה שהם ישחקו ביחד.

הילד הסתכל עליו ואמר לו "אני בן שלוש וחצי!" הוא אמר בטון גברי ומתנשא. גבריאל, התותח הקטן שלי, הסתכל עליו ובלי אפילו למצמץ ישר השיב לו "אני בן שבע וחצי!!" הפנים של הילד השתנו מגאווה לאכזבה, נראה היה שהוא רצה לבכות והוא פשוט הלך וישב לו באיזו פינה. גבריאל בא אליו והתחיל לדבר והילד פשוט הפנה לו את הגב. אז גבריאל הלך סביבו והמשיך את השיחה אבל אותו ילד פשוט המשיך להסתובב ממנו. האמא של הילד, שהלכה לאיזו קנייה בסופר פארם, חזרה למשחקייה. הילד שלה ישר רץ אליה ואמר לה בקול בוכה "אמא, הילד הזה בן שבע וחצי!" האמא הסתכלה על גבריאל הצעקן הקטן בספק ואמרה "אני לא חושבת שהוא בן שבע וחצי. אולי שלוש או שלוש וחצי..."

בכל מקרה הם הלכו ואני נשארתי עם הילד המקסים שלי ששרד בהצלחה את מקרה הבריונות הראשון שלו. אל תתעסקו עם גבריאל, הוא מלך ההצקות!

סיפורים לפני השינה

אם יש משהו אחד בעולם הזה שגבריאל לא אוהב, משהו אחד בלבד - זה ללכת לישון. לנסות להרדים אותו זה כמו לצפות בדוב גריזלי שירו בו עם חץ הרדמה ולראות איך הוא נאבק בשינה הלא רצויה שנופלת עליו ומנסה בכל כוח אפשרי שנותר ללכת ולברוח מהמקום בליווי של זעקות ואנקות. אז אנחנו מקלחים אותו במקלחת חמה לפני השינה, מכינים לו תה קמומיל מתוק ומרגיע, מוודאים שהוא אכל ארוחת ערב מספקת לפני השינה הארוכה ושהוא עשה את כל הצרכים. כל זה עדיין לא עוזר נגד הראש העקשן שלו שממשיך להכריז "אני לא רוצה לישון!!"

אז אנחנו מסבירים לו, ערב אחר ערב, ששינה זה חשוב והכרחי ושהוא צריך כוח חדש כדי לשחק ביום שלמחרת, שכולם צריכים לישון ושאי אפשר לוותר על שינה כמו שלא מוותרים על אוכל ועדיין יש לנו חייל קטן שמסתובב מצד לצד בלי הפסקה ומדי פעם בועט במיטה ובקיר עד שהוא נרדם. כשאני לא שומע שום צליל בוקע מהחדר שלו למשך יותר מדקה, אז אני יודע שהוא באמת נדרם. עד אז עדיין נשמע הקול שלו "אבא אני רוצה חתול" או "אני רוצה משאית ירוקה" או כל דבר אחר שבא לו לישון איתו באותו הערב ואז צריך לחפש בין כל הצעצועים את מה שהוא רוצה לישון איתו.

אבל האתגר האמיתי הוא כשגבריאל רוצה סיפור לפני השינה. לא מדובר בספר שאפשר לקרוא לו וגם לא מדובר בסיפור ישן וידוע שאפשר לספר לו: מדובר בסיפורים בהזמנה אישית שגבריאל בוחר. כבר המצאנו לו כל סיפור על כל חיה אפשרית שהוא יכל לחשוב עליה, מסיפור על סוס וצב שדהרו יחד ועד לסיפור על הדולפין או על המדוזה. כל הסיפורים מסתיימים באותה צורה - הגיבור של הסיפור בסופו של דבר נעשה עייף והוא חוזר הביתה לישון.

הערב גבריאל פתח בפניי חזית חדשה של סיפורים - אחרי שנלחמתי איתו כדי שיישאר במיטה, ישבתי לידו והצעתי לו סיפור. "אבא, תספר סיפור על מטבח!" הסתכלתי עליו בפרצוף דואג: "על... על מטבח?" "כן, על מטבח!" הפעם הוא באמת התקיל אותי! מה אני יכול לספר על מטבח?! חשבתי לאיזו דקה ואמרתי "חמודי, בכנות, אני לא יודע איך לספר סיפור על מטבח." בלי לחשוב פעמיים הוא השיב "אז סיפור על כף!" היה לי חצי חיוך על הפנים כשהתחלתי את הסיפור: "הייתה פעם כף... שגרה במגירה..." ואז פשוט התפקעתי מצחוק! ממש לא יכולתי להחזיק את הצחוק בפנים! כנראה שילוב של צחוק היסטרי מהייאוש של המלחמה האינסופית למיטה, חלק גם משום שהרגשתי די טיפשי כשאני מנסה לחשוב על עלילות הכף שבמטבח.. הצלחתי קצת להתאפס והמשכתי: "הכף אהבה שאוכלים איתה דייסה וגם קורנפלקס... ואז היא התלכלכה... ושטפו אותה בכיור... ואז היא הלכה לישון במגירה כי היא הייתה עייפה. לילה טוב!" 

הקהל לא היה מרוצה ודרש סיפור אחר כשהוא מביע זאת בבכי והשתוללות. הוא נרגע אחרי שהוא ראה שפשוט השקעתי את הפנים שלי בתוך המזרון שלו ולא הרמתי את הראש, כמו יען, שפשוט מחכה שהכל סביבו ייגמר.

עוד יום, עוד מאבק, עוד ניצחון קטן להורה המתוסכל. כל מה שאני חושב עליו עכשיו הוא "מעניין על מה הוא ירצה סיפור מחר..."

הדבר המפחיד ביותר

אני זוכר שעוד בגיל מאוד צעיר רציתי שיהיו לי ילדים. הבטחתי לעצמי שאם יהיה לי בן אני אקרא לו "פינוקיו" ואם בת אז שמה יהיה "סינדרלה" אבל זה כבר סיפור אחר... לפני כשנתיים וחצי נולד לנו הבן הבכור שלנו, גבריאל, ולמרות כל הציפיות וההכנות מעולם לא חשבתי שהבן שלי ילמד אותי כל כך הרבה דברים. כמעט ואין יום שבו אני לא לומד משהו חדש על הבן שלי או על עצמי דרכו. אין מראה שמשקפת אותי יותר טוב מאשר אשתי ובני שדרכם אני יכול לראות את ההתנהגות שלי וההשפעות שלה על אחרים. התכונות הפנימיות שלי מובלטות החוצה ורוב הפעמים אני לא אוהב את התוצאה. אם אני עצבני באותו יום, אני יכול לראות איך העצבים שלי מועברים לבני המשפחה האחרים ואז חזרה אליי ונוצר מעגל של מתח ועצבים באוויר. בתקופות בהן אני קם בבוקר עם מטרה ונחישות של להנהיג את המשפחה, אני יכול לראות את ההרמוניה האוטומטית שנוצרת וכל מה שאנחנו נתקלים בו במשך היום נראה הרבה יותר קל.

האחריות היא רבה וההשלכות הן מיידיות ולעתים גם לטווח הארוך. כל יום אני צריך לזכור לקום מוקדם ולשים את כל היום לפני אלוהים שייתן לי את הכוח, הסבלנות והחסד לעבור ולהעביר את היום בצורה הטובה ביותר.

אני אפילו לא יודע איך הגעתי לכתוב את כל מה שכתבתי למעלה, הכוונה שלי היתה שונה לגמרי - אז בחזרה למחשבה המקורית - מאז שגבריאל נולד למדתי המון דברים חדשים בקשר לילדים ולהורות ואני מוכרח להסכים עם כל אותם ההורים שכבר הצהירו לפני שהדבר המפחיד ביותר בתור הורה הוא - השקט... הבוקר שטפתי כלים בזמן שגבריאל שיחק עם הצעצועים שלו בסלון ויכולתי לשמוע אותו משליך את צעצועיו לכל עבר. ואז הגיע השקט... למה כל כך שקט פתאום? קרה משהו? הוא נפל/התעלף/ברח?? השקט בדרך כלל מעיד שהוא עושה משהו שהוא יודע שאנחנו לא נאהב... מהר מאוד ניגבתי את הידיים ורצתי לסלון בחפשי את השובב הקטן. על שולחן הסלון היה נייר ציור והמכסה של קופסת הגירים שלו אך הוא עצמו והגירים נעלמו. ישר חששתי שעוד אחד מקירות הבית שלנו מקושט בזה הרגע בצבעים מבהיקים בידי אומן קטן. נכנסתי לחדר שלו וגיליתי שהוא פתח את ארון הבגדים, התיישב מול המראה שעל דלת הארון וקישט את עצמו בצבעי הגירים. הלחיים והסנטר כבר היו מעוטרים ונכנסתי לחדר בדיוק בזמן לראות אותו צובע לעצמו את השיער...

טוב, הפעם זה לא היה כזה חמור, כבר היתה הפעם שתפסתי אותו עומד באמצע המטבח עם חבילת קמח פתוחה בידיים וחיוך שובב מאוד. מה שכן, השקט הזה פשוט מפחיד כי אין לך מושג מה מצפה לך בחדר האחר...

גבריאל מציג: עוגת שבועות טבעונית ופיצוצית!

חג השבועות, חג החלב והגבינות, מהווה אתגר לא קטן לטבעונים ולרגישי הלקטוז שבינינו ולכן יצאנו אני וגבריאל ל"מסע אלטרנטיבי" של הכנת עוגה לשבועות שלא כוללת מוצרי חלב או ביצים. מצאנו מתכון מעולה מהבלוג www.sivfood.com והחלטנו שגבריאל יכין את העוגה לבדו, מלבד מעט עזרה בחלקים המסוכנים (כמו הפעלת המיקסר ומזיגת שוקולד רותח). אז הנה לפניכם, שלב אחר שלב, הכנת עוגת ביסקוויטים טבעונית לשבועות מאת גבריאל וונדט:

המצרכים:

1 חבילה אינסטנט פודינג וניל
1 קופסא של שמנת צמחית
1 כוס חלב סויה
1 חבילה ביסקוויטים פתי בר
כוס מים רותחים בה מומסות 2 כפיות קפה נמס

לציפוי:
1 חבילה שוקולד מריר (100 ג')
2 כפות חלב סויה

ההכנה:

1. לקערת המערבל שופכים את האינסטנט פודינג, שמנת וחלב סויה ומקציפים יחד לקצפת אחידה.

        

2. טובלים את הביסקוויטים בקפה ומסדרים בתבנית, שמים שכבה של קצפת על הביסקוויטים ואז עוד שכבת ביסקוויטים ועוד שכבת קצפת.

3. ממיסים 2 כפות של חלב סויה עם השוקולד ומוזגים על העוגה. מצננים במקפיא כשלוש שעות ואז עוד 4 שעות לפחות במקרר. בתיאבון!

גם ילדים עושים כושר

אחד הדברים שבאמת כיף לעשות כשיש לך ילד הוא להתחקות אחריו ולראות לאיזה כיוון הוא נוטה. גבריאל למשל לא נוטה לשחק בצעצועים או מכוניות אלא הוא יותר נמשך לספרים ופאזלים, תכונה שאני מאוד שמח שיש לו אותה. הזמן היחיד בו גבריאל מצליח לשבת בשקט (וללא התערבות מסך מחשב או טלפון שמצליח לאבן כל אחד בכל גיל) הוא מתי שאני או ג'ניה יושבים לידו ומלמדים אותו משהו חדש, בין אם באמצעות ספר או בין אם באמצעות ציור על הלוח המגנטי שלו.

בתקופה האחרונה גבריאל ממש אוהב את המושג "חזק" ו"תרגילים", כנראה בגלל מה שהוא רואה בבית ובחוף. בכל פעם שהייתי עושה תרגילי כושר גבריאל היה רץ ומצטרף אליי, בעיקר בצורה של לקפוץ לי על הגב בזמן שכיבות שמיכה או שהיה קופץ לי על הבטן בזמן תרגילי בטן, אך לאחרונה הגישה שלו השתנתה. הוא התחיל לנסות ולחקות את התרגילים שאני עושה בבית אבל גם את אלו שהוא רואה שאנשים אחרים מבצעים בחוף. הוא התחיל ליזום בעצמו כשהוא קורא לי "אבא בוא, תרגילים!" ונשכב על הגב ומתחיל להניף את רגליו באוויר. היום הוא הפתיע אותי כאשר משום מקום הוא קרא לי לסלון, שם את ידיו על הרצפה ורגליו על הספה והתחיל לעשות תרגילים שהוא מעולם לא ראה! בשמחה גדולה הוא קרא "תרגילים! חזק!" ולא נותר לי אלא לחייך ולתפוס את המצלמה. הנה כמה תמונות שאספתי מהשבועות האחרונים: