יום שני, 17 בספטמבר 2012

למה ילדים באמת צמאים

עוד לפני שגבריאל שלנו נולד אני עשיתי את ההחלטה שלא להיות כמו מרבית האבות ובטח לא כמו אבי שלי ולהיות האבא הכי טוב שאני יכול. זה איפשהו נשמע מאוד פשוט אך המשימה לא קלה משום שמדובר בלשים את הילד שלך לפני עצמך, באופן מודע, לכל אורך היממה. זאת אומרת שכשאני עייף והוא רוצה לשחק אז עליי לשים את הפרצוף השמח, לשאוב עוד כל טיפה של כוח שנותרה לי ולתת לה אותו כדי שירגיש שרוצים ליהנות איתו ואוהבים להיות בחברתו. זה לא קל לבצע אחרי יום עבודה ארוך, או כשיש כאב בטן או כאב ראש נוראי בערב. אני בדרך כלל הולך עם גבריאל לפארק השעשועים השכונתי ששם אנו משחקים יחד וכמעט תמיד יש שם עוד הורים עם ילדיהם. באופן שיטתי אני צופה בהתנהלות של ההורים האחרים עם ילדיהם כדי להפיק לקחים ולדעת איפה להשתפר בעצמי והמצב כמעט תמיד זהה: הורים שבאים עם הילדים שלהם רק כדי שיעזבו אותם בשקט ויתעסקו במשהו אחר. אמא שיושבת על הספסל ומדליקה סיגריה ואומרת "יאללה, לך תתנדנד או משהו" או אותו האבא שבא עם ילדיו ומתעסק רק עם הפלאפון. הילד הקטן צועק "אבא, תראה אותי! אבא!" והאבא לא עונה. הילד רץ ושם את ראשו בין רגליו של האבא בעוד הוא בוהה במסך הסמארטפון  שלו ללא כל הבעה. הילד אז מנסה לתפוס את אחת מזרועותיו של אביו וזה צועק "נו רד ממני! אין לך מה לעשות"? אני חושש שאין לי מקום לכתוב את כל מה שראיתי, שלא לציין את ההורים המקללים ומשפילים.

אז למה יש לנו ילדים? למה יוצאים איתם החוצה? כדי שישחקו ויעזבו אותנו בשקט, או כך זה נראה. הילד צמא ליחסים עם הוריו, מתחנן שיסתכלו עליו וידברו איתו, שישתתפו איתו בחוויה. כמה פעמים ראיתי ילדים צועקים "אמא/אבא, בואו!" וההורים עונים "אין לי כוח כבר, לך לבד!" זה מדהים שברגע שאני אומר לגבריאל "כל הכבוד!" על הדבר הכי בנאלי שהוא עושה במגרש, שאר הילדים נמשכים כמו מגנטים קטנים "אני גדול! תראה אותי מתנדנד לבד!" או "בואו לשחק איתי!" או "קוראים לי ____ ואני בן ___". ברגע שהילדים מזהים תשומת לב חיובית, מה שהם כל כך חושקים בה מהוריהם, הם מתעוררים לחיים ורוצים מעט תהילה כזו לעצמם. זה כל כך עצוב שאנשים שוכחים שהילדים לא קיימים בשבילם, אלא שהם קיימים בשביל ילדיהם! מה הפלא שבהמשך הדרך אין תקשורת או יחסים כלשהם בין ההורים לילדים? או שהילדים מעורבים בדברים שונים שאין להוריהם שום שמץ או שליטה בנושא?
הכל מתחיל עוד בצעירות, מתי שהילד עוד מעוניין בתשומת לב הוריו. וילד רק יבקש מהוריו לשחק איתו מספר מוגבל של פעמים. אחרי שהוא מתייאש הוא מוצא תשומת לב במעגלים אחרים ומאנשים אחרים. מה הפלא אז שהילדים מתרחקים מאיתנו? אני תמיד שמח ללכת עם גבריאל לפארק ולהיזכר איך אני לא רוצה להיות. הילד הזה יקבל את כל כוחי כל עוד אני יכול. זמן לנוח יהיה מאוחר יותר. אולי הרבה מאוחר יותר, אך יהיו לי ילדים שגדלים ישר, עם אהבה ותשומת לב מלאה מהוריהם, כמו שצריך להיות.

אין תגובות: