בשנה הראשונה שלי ושל ג'ניה בתור זוג נשוי כשגרנו באילת, אני זוכר סיפור די משעשע שהיה לנו: הלכנו יחד לעשות קניות של אוכל בפעם הראשונה כשעברנו לגור בדירתנו החדשה אחרי החתונה. בין שאר הממתקים, מיצים ושאר הפינוקים שפיצצנו איתם את המקרר (עוד לא היה לנו מושג מה זה קניות חכמות וחשיבה על אוכל בריא) היה גם ממרח שוקולד של נוטלה. מה שקרה הוא שאני רציתי להשאיר את השוקולד מחוץ למקרר ואילו ג'ניה רצתה להכניס אותו. "כל החיים שלי הנוטלה היתה בחוץ וככה יותר קל למרוח אותה על לחם" הסברתי את הטיעון שלי. "אני אוהבת את השוקולד קר ולגרוף אותו עם כפית בגוש אחד יפה" הגנה על עצמה אשתי הטרייה. מפה לשם, טיעון נגד טיעון, שנינו התבצרנו בעמדתנו ולא חשבנו על לוותר. יום למחרת גיליתי שקופסת הדגנים שקנינו שוכבת במקרר. "טוב", חשבתי לעצמי, "ג'ניה כנראה אוהבת הכל במקרר ואני לא עומד להכניס את עצמי לעוד וויכוח מיותר, פשוט אשאיר את זה בפנים." כמה ימים מאוחר יותר היה לנו עוד איזשהו ויכוח על משהו שאני לא זוכר על מה (כמו רוב הוויכוחים המיותרים) ובמהלכו אמרתי על הדרך "ואני ממש לא מבין את הקטע של הדגנים במקרר. את הנוטלה אני עוד יכול להבין, אבל קורנפלקס?" ג'ניה הביטה בי במבט תמוה ואמרה "אני לא שמתי את זה במקרר, אתה שמת! למה שאקרר קורנפלקס?" מסתבר שכל אחד החליט להימנע מוויכוח מיותר ושנינו פשוט השארנו את הקופסא בקירור. עד היום אנחנו לא יודעים מי שם אותה שם.
עברו להם כמעט חמש שנים ומאז גדלנו יחד ולמדנו המון! לפני כמה ימים כשרציתי למרוח דבש על הלחם שלי לארוחת הבוקר, ראיתי שנשאר מעט מאוד דבש וידעתי שיום הקניות שלנו רחוק בכמה ימים. עוד ידעתי שלג'ניה כואב הגרון ושהיא אוהבת לשתות חלב חם דבש כדי להעביר את הכאב אז השארתי לה את הדבש שנותר ואכלתי לחם יבש בלי ממרח. כשחזרתי מהעבודה ראיתי שהדבש עוד נשאר והנחתי שהגרון לא כל כך כואב אך יום למחרת שוב חזרתי מהעבודה ושוב נשאר הדבש! שוב חזר על עצמו אותו הסיפור: אני השארתי את הדבש בשביל ג'ניה כי הגרון שלה כואב ואכלתי לחם יבש והיא מצידה השאירה לי את הדבש לארוחת הבוקר והתמודדה עם כאב הגרון!
אני מניח שזה יותר טוב מהמצב בו סירבנו לוותר והפעם כל אחד וויתר על עצמו אך מה שבטוח, עוד קצת תקשורת והיה לנו הרבה יותר קל ופשוט להסתדר אחד עם השני. וכולם, תמיד, יכולים להיעזר בעוד תקשורת...
