סיפורים לפני השינה

אם יש משהו אחד בעולם הזה שגבריאל לא אוהב, משהו אחד בלבד - זה ללכת לישון. לנסות להרדים אותו זה כמו לצפות בדוב גריזלי שירו בו עם חץ הרדמה ולראות איך הוא נאבק בשינה הלא רצויה שנופלת עליו ומנסה בכל כוח אפשרי שנותר ללכת ולברוח מהמקום בליווי של זעקות ואנקות. אז אנחנו מקלחים אותו במקלחת חמה לפני השינה, מכינים לו תה קמומיל מתוק ומרגיע, מוודאים שהוא אכל ארוחת ערב מספקת לפני השינה הארוכה ושהוא עשה את כל הצרכים. כל זה עדיין לא עוזר נגד הראש העקשן שלו שממשיך להכריז "אני לא רוצה לישון!!"

אז אנחנו מסבירים לו, ערב אחר ערב, ששינה זה חשוב והכרחי ושהוא צריך כוח חדש כדי לשחק ביום שלמחרת, שכולם צריכים לישון ושאי אפשר לוותר על שינה כמו שלא מוותרים על אוכל ועדיין יש לנו חייל קטן שמסתובב מצד לצד בלי הפסקה ומדי פעם בועט במיטה ובקיר עד שהוא נרדם. כשאני לא שומע שום צליל בוקע מהחדר שלו למשך יותר מדקה, אז אני יודע שהוא באמת נדרם. עד אז עדיין נשמע הקול שלו "אבא אני רוצה חתול" או "אני רוצה משאית ירוקה" או כל דבר אחר שבא לו לישון איתו באותו הערב ואז צריך לחפש בין כל הצעצועים את מה שהוא רוצה לישון איתו.

אבל האתגר האמיתי הוא כשגבריאל רוצה סיפור לפני השינה. לא מדובר בספר שאפשר לקרוא לו וגם לא מדובר בסיפור ישן וידוע שאפשר לספר לו: מדובר בסיפורים בהזמנה אישית שגבריאל בוחר. כבר המצאנו לו כל סיפור על כל חיה אפשרית שהוא יכל לחשוב עליה, מסיפור על סוס וצב שדהרו יחד ועד לסיפור על הדולפין או על המדוזה. כל הסיפורים מסתיימים באותה צורה - הגיבור של הסיפור בסופו של דבר נעשה עייף והוא חוזר הביתה לישון.

הערב גבריאל פתח בפניי חזית חדשה של סיפורים - אחרי שנלחמתי איתו כדי שיישאר במיטה, ישבתי לידו והצעתי לו סיפור. "אבא, תספר סיפור על מטבח!" הסתכלתי עליו בפרצוף דואג: "על... על מטבח?" "כן, על מטבח!" הפעם הוא באמת התקיל אותי! מה אני יכול לספר על מטבח?! חשבתי לאיזו דקה ואמרתי "חמודי, בכנות, אני לא יודע איך לספר סיפור על מטבח." בלי לחשוב פעמיים הוא השיב "אז סיפור על כף!" היה לי חצי חיוך על הפנים כשהתחלתי את הסיפור: "הייתה פעם כף... שגרה במגירה..." ואז פשוט התפקעתי מצחוק! ממש לא יכולתי להחזיק את הצחוק בפנים! כנראה שילוב של צחוק היסטרי מהייאוש של המלחמה האינסופית למיטה, חלק גם משום שהרגשתי די טיפשי כשאני מנסה לחשוב על עלילות הכף שבמטבח.. הצלחתי קצת להתאפס והמשכתי: "הכף אהבה שאוכלים איתה דייסה וגם קורנפלקס... ואז היא התלכלכה... ושטפו אותה בכיור... ואז היא הלכה לישון במגירה כי היא הייתה עייפה. לילה טוב!" 

הקהל לא היה מרוצה ודרש סיפור אחר כשהוא מביע זאת בבכי והשתוללות. הוא נרגע אחרי שהוא ראה שפשוט השקעתי את הפנים שלי בתוך המזרון שלו ולא הרמתי את הראש, כמו יען, שפשוט מחכה שהכל סביבו ייגמר.

עוד יום, עוד מאבק, עוד ניצחון קטן להורה המתוסכל. כל מה שאני חושב עליו עכשיו הוא "מעניין על מה הוא ירצה סיפור מחר..."