עידן חדש

רק אתמול בלילה היינו בחתונה של אורי וליהי והים אנו הולכים לחגוג את הברית של בנם התינוק של אנה ונתי, חבריי לעבודה שהפכו גם לחברים קרובים. הלידה שלהם עברה בשלום ויצא כך שהברית התקיימה דווקא ביום כיפור כך שהיום אנו הולכים לחגיגה של הברית ללא מעשה הברית עצמו. עבדתי מעט בבוקר ואז חזרתי הביתה והלכנו לחגיגה שהתקיימה באולם מפואר ומושקע עם מיטב האוכל והמשקאות. בכניסה עמדו ההורים הטריים וקידמו את פניהם של כל המוזמנים, אנו היינו בין הראשונים שהגיעו וזכינו לראות את התינוק החמוד ישן בעגלתו.

שמו הוא עידן, שם מאוד יפה לדעתי, והוא ממש מזכיר לי את אמא שלו. אני כבר לא זוכר איך גבריאל היה נראה באותו הגיל, כבר עבר נצח מאז שהוא נולד או כך לפחות זה נראה. ישבנו באחד השולחנות, אני אכלתי קוסקוס טעים וג'ניה מאוד שמחה וחגגה עם העובדה שיש סושי! גבריאל אכל איתי ואהב להשתולל שם מאחורי הכורסה שעליה ישבנו. בסוף החגיגה קיבלנו גם מגנטים יפים למזכרת שכיום באמת אי אפשר לקיים אירוע בלעדיהם. מאוד שמחנו לחגוג יחד עם החברים אירוע מרגש לכבוד התינוק החמוד שכל-כך ציפינו לו.

החתונה והשמלה שהגשימה את ייעודה

אחח חתונה... שני אנשים שאוהבים אחד את השני באים יחד בברית נישואים אל מול אלוהים משפחה וחברים, מכריזים וחוגגים חיבור משותף וקסום שיעביר את שניהם דרך האש והמים של החיים, העליות והמורדות כאחד. כולנו אוהבים אירועים מיוחדים בהם ניתנת לנו הזדמנות לחלוק ולהיות חלק של רגע מיוחד בחייהם של אחרים הקרובים אלינו, סימן דרך במסעם אל עבר העתיד המרגש והלא נודע. עוד לפני שגבריאל נולד הוזמנו לחתונה ביד השמונה ומאוד התרגשנו לקראתה! קנינו לג'ניה שמלה חדשה ויפה וגם אני התפנקתי בחולצה חגיגית, אלא שהעניינים עם העבודה הסתבכו ומצאנו את עצמינו במצב בו פשוט לא מתאפשר לנו להגיע לחתונה. כחודש לאחר שגבריאל נולד שוב הוזמנו לחתונה של אחד מחבריי הטובים שהתקיימה בירושלים אבל אי אפשר לנסוע עם ילד קטן בן חודש לירושלים באמצע ינואר ולכן נסעתי לבדי כדי לחגוג עם חברי את הרגע המיוחד של חייו וג'ניה וגבריאל התינוק נשארו בבית וחיכו לשובו של אבא. עוד חתונה שלישית התקיימה ושוב ביד השמונה, הפעם הכל היה מוכן ומזומן לקראת המסע! אבל החיים שלנו אוהבים להזכיר לנו שלא כל המתוכנן יבוצע ולא כל המצופה יתממש. סיבוך נוסף בעבודה (אחרת מהקודמת) שוב הוביל לכך שלא יכולנו לנסוע והשמלה החדשה עדיין חיכתה בארון כדי שילבשו אותה באירוע חגיגי.

והנה סוף סוף הזדמנות נוספת! חברי הטוב אורי עמד לשאת את חברתו ליהי לאשה ואנו היינו מאושרים עד הגג. חיכינו ליום שבו יתחתנו ומראש סגרנו את כל הפינות בעבודה כך שלא יהיו שום הפתעות הפעם! בחרנו את הבגדים, קנינו לג'ניה תכשיטים תואמים וכבר הכנו את עצמנו להגיע לחתונה עם הילד החמוד שלנו. אמא של ג'ניה הציע לנו במפתיע לשמור על גבריאל כך שנוכל לנסוע לחתונה בלעדיו וליהנות באמת והרעיון היה פשוט מצוין! נוכל לבלות בלי הפרעה ובלי לחשוב על כך שהילד עכשיו מפסיד שעות שינה.

ביום החתונה, יום חמישי, התכנון היה ללכת לעבודה ולאחר מכן לחזור מהר הביתה ומשם להקפיץ את גבריאל לסבתא שלו ואז ישר לחתונה. נכנסתי לרכב, התנעתי אותו אבל ההילוכים לא השתלבו. משהו לא היה בסדר. ניסיתי שוב ושוב לעבור להילוך אחורי אך ללא מזל. אף הילוך אחר גם לא השתלב. התקשרתי לבוס שלי והודעתי לו שהרכב פשוט לא מגיב. ניסיתי שוב לשלב הילוכים וממש בנס הצלחתי (אחרי כחמש עשרה דריכות על הדוושה כל פעם) לשלב הילוך ולהתחיל בנסיעה. נסעתי מאוד לאט ועם אורות חירום עד שהגעתי למוסך שליד העבודה ונתתי להם את הרכב לתיקון. השעה היתה שמונה בבוקר והשעון החל לתקתק.. ידעתי שאם לא יתקנו את הרכב בזמן, לא נוכל להגיע לחתונה בזמן ושוב נפספס חתונה. הרצתי בראשי מה אני אמור להגיד לחתן, איך להסביר את זה שלא הגענו. התקשרתי למוסך בשעה אחת עשרה רק כדי לגלות שאפילו עוד לא בדקו את הרכב! אחרי הרבה לחצים ואחרי שהבוס שלי צעק עד שהמנהל רץ לטלפון בדקו לנו את הרכב ואמרו שמשאבת המצמד פגומה ושצריך להזמין חלק חדש. עיניי חשכו והייתה לי בחילה מגעילה של אכזבה בבטן. לא ידעתי מה לעשות, כל כך חסר אונים! הודיעו לנו שאם החלק יגיע עד שעה שלוש אז אולי יספיקו לתקן את הרכב עוד באותו היום ואם לא אז ביום למחרת. כמה התפללנו והתחננו שהרכב יהיה מוכן.

וככה, ממש בנס, החלק הגיע בדיוק בשלוש וכעבור שעה הרכב היה מוכן לצאת לדרך! טסתי הביתה, התארגנו וטסנו לחתונה! הגענו בזמן לקבלת הפנים(תודה לאל על ניסים קטנים ומדהימים), פגשתי חברים ותיקים מתקופת הלימודים ונהניתי מהאוכל הטעים! אז היה טקס החופה המהמם שריגש את כולם וכל הקהל הריע לכבוד הזוג הנשוי הטרי! אחרי הארוחה קפצנו לרחבת הריקודים, רקדנו ונהנינו כל כך! אשתי היפה הייתה לרשותי כל הערב והיה לי אותה רק לעצמי. זה היה כל כך כיף להיות לבד בלי הילד וכל כך נהנינו בחתונה!

השמלה של ג'ניה מילאה את ייעודה אחרי המתנה ארוכה, נהנינו מלהיות בעל ואשה בלי הלחץ והאחריות של הורות וזכינו לחלוק עם אורי וליהי את אחד האירועים המרגשים בחייהם. היה זה שווה את ההמתנה הארוכה? ללא כל ספק.

התגלית בשמיים

היום היה יום כיפור וביציאתו יצאנו גם אני וגבריאל לפארק השכונתי לנשום קצת אוויר ולתת לאמא קצת "זמן אוויר" משלה בבית. כהרגלנו שיחקנו וטיפסנו על המתקנים למרות שכבר התחיל להחשיך, התנדנדנו במדרגות וגשלנו במגלשות כשלפתע גבריאל נעצר ופשוט בהה למעלה. היו לו פנים מוקסמות כאילו ראה יצור אגדי, הוא פשוט עמד במקום ובהה. "מה זה?" הוא שאל כשהוא מצביע גבוה לשמיים. עקבתי אחרי ידו המורה מעלה ועניתי לו בחיוך "זה הירח." "ירח" חזר אחרי הילד בלחש כאילו מתוך כבוד. "הירח מאוד גדול" אמרתי, "גדווול" ענה גבריאל. "אתה רואה איך הוא עושה הרבה אור?" "אווור" חזר אחרי אותו קול מתוק של ילד בפליאה. "הירח יפה, נכון?" שאלתי. "יפהה... וואו..." ענה הקטן. לא יכולתי שלא להתפעם מהקסם שהיה בעיניו ומהפליאה שהיתה לו מדבר שכל כך מעבר להבנתו.

אני חושב שבלי ילדים קטנים היינו כבר מזמן מאבדים כל ערך ליופי אמיתי או לנוף הטבע. מי מאיתנו חושב על לעצור ולהתבונן בירח ולהתפעל מיופיו? מזמן שכחנו אותו אי שם למעלה ושכחנו באמת להתלהב מהדברים המדהימים שסובבים אותנו ומהבריאה המופלאה. 

גבריאל עדיין היה מוקסם ולא הצליח להוריד את עיניו המבריקות מהירח. "אתה יודע מי שם את הירח בשמיים?" שאלתי, "אלוהים שם אותו שם כדי שיהיה לנו אור בלילה." "אלויים" אמר גבריאל, בטון של מישהו שהבין את הנקודה. כבר סיפרתי לו על אלוהים ומעשיו אבל הערב נראה היה שגבריאל ממש הבין את הכוונה שאלוהים גדול ומופלא באמת. אני יודע שהוא אפילו לא בן שנתיים אבל היה לו כזה ברק בעיניים של מישהו שמבין, אני באמת מאמין שבליבו הוא ידע באותו רגע מיהו אלוהים.

המשכנו לשחק במתקנים אבל לפחות עוד שלושה פעמים גבריאל היה עוצר לפתע ופשוט משתאה מהירח. מאוחר יותר באותו הערב כשהחשיך אפילו עוד יותר הוא התבונן ישר מעליו ושאל "מה זה?" "אלו כוכבים. זה כוכב" הסברתי לו, "גם אותם שם אלוהים בשמיים". "אלויים" חזר גבריאל בלחש מלא יראה. כמה יפה זה שילדים קטנים יכולים לחזות ביופי הבריאה ולהבין את מוצאם.

"השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"  תהלים י"ט: 2

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" תהלים ח':8

יום כיפור 2012

זו כבר עובדה ידועה בארצנו הקטנה שפעם בשבוע יש יום אחד שבו כל חנות ועסק מושבתים, אסור לנהוג בכבישים ורצוי אפילו להימנע מאוכל. במקום מכוניות ואופנועים הכבישים מלאים בילדים צורחים רכובים על אופניים וקורקינטים, אולי משום שהכבישים ריקים ואולי משום שאסור להדליק מחשב או טלוויזיה, בכל אופן התוצאה שווה. חיכיתי ליום הזה האמת, יום של מנוחה באמצע השבוע העמוס שאפשר פשוט לבוא הביתה ולהיזרק על המיטה בידיעה שאין שום דאגה מחוץ לבית שקוראת לך לבוא ולטפל בה.

יצאנו בערב לטיול ארוך לאורך השדרה ונהנינו מהאווירה הקסומה. נכון, זהו יום הכיפורים על החטאים הרשמי של העם שלנו אך התחושה הייתה תחושה של שחרור וחופש, יותר מאשר תחושה של עול או כובד. חטאינו הרי נסלחו לנו, האין זה משחרר ומשמח? ביום שאחרי ערב יום כיפור עשינו עוד טיול ל "פארק  הרחוק" שהיה כחצי שעה הליכה מהבית (בהשוואה לחמש דקות הליכה לפארק הקרוב) ונהנינו מהמגלשות והמתקנים אותם ראינו לעיתים רחוקות יותר מאילו שקרובים יותר לביתנו. גבריאל מאוד נהנה ורץ לכל מקום במרץ רב ופשוט נהנינו מיום חופש לא שגרתי. בסופו של הטיול עשינו כהרגלינו (בשנה שנייה ברציפות בסך הכל) תמונות על הכביש ביום כיפור.

שם אמצעי: בלאגן!

לפני שגבריאל נולד דיברנו כמובן על איך נקרא לבן שלנו. האמת היא שהבחירה לא היתה קשה משום שגם אני וגם ג'ניה רצינו את השם גבריאל עוד לפני שנפגשנו ולכן גבריאל היה השם המושלם שיכולנו לחשוב עליו. בנוסף מאוד חשוב לנו שלילדים שלנו יהיה שם עם משמעות ואכן השם גבריאל מכריז שכוחו וגבורתו היא מאלוהים.

בהמשך גם עלתה השיחה בקשר לשם אמצעי. האם ניתן לילדינו שם אמצעי? ואם כן, למה? זה לא בדיוק נהוג בישראל ולא מוכר למרות שבאירופה וצפון אמריקה שם אמצעי הוא עניין ידוע ומוכר בדיוק כמו השם הפרטי הראשון. משפחתה של ג'ניה הציעה לתת לו שם אמצעי על שם האב שנפטר במשפחה, אבל איך היה נשמע "גבריאל פליקס וונדט"? חשבנו והחלטנו לתת לו שם אמצעי, אך לא באופן רשמי, כלומר שאנחנו נדע עליו וכך גם גבריאל אבל הוא לא יופיע בתעודת הזהות או הדרכון. ג'ניה מאוד אהבה את השם "מתן" וגם אני חושב שזהו שם יפה, מה גם שהוא בעל משמעות כי אלוהים נתן לנו את בנינו ואכן באמת החלטנו לקרוא  לו  "גבריאל מתן וונדט".

גבריאל התינוק הלך וגדל ונעשה ילד. היום הוא קרוב לבן שנתיים ואוצר המילים שלו גדול מאוד! אחת המילים החשובות שלימדנו אותו היא "בלאגן" וכשקיים כזה בלאגן אנו מודיעים לגבריאל על קיומו ומבקשים את עזרתו בסידור. כמו כל ילד טיפוסי בגילו ברגע שהכרנו לו את עולם עפרונות הצבע והגירים, החליט האמן הקטן על זרם אומנות הרחוב והחל לצייר על קירות הבית וכמעט בכל חדר יש יצירת אומנות קטנה המאופיינת בקווים צבעוניים לאורך הקיר. "מה זה? זה בלאגן" הסברנו לפעוט, "אסור לצייר על הקירות, בשביל זה יש נייר."

גבריאל הבין את המסר שניסינו להעביר לו ואכן הפסיק לצייר על הקירות. כמו שכתבתי מקודם, אוצר המילים שלו מאוד גדול אבל כמובן לא מדויק ולכן "אלוף" פירושו ינשופ ו-"או-אש" זהו עורב. כשגבריאל למד את המילה "בלאגן" הוא למד לומר אותה בשפתו שלו. במקום בלאגן הוא אומר "מתן", בדיוק כמו שמו האמצעי! ולכן, כשאנו יושבים לאכול בשולחן האוכל, הוא יצביע לפעמים לעבר הקיר המקושקש או לקשקושים על השולחן ויכריז: "מתן! מתן!"

אז כן, אנו באמת חיים עם ילד בעל שם אמצעי "בלאגן" וההוכחות לכך מתנוססות על הקירות עצמם...

מתכון לחם חיטה מלאה וסובין

אין מה לעשות, מאז ומעולם היה הלחם המזון הבסיסי שלנו. הוא נמצא בכל ארץ וצורותיו מגוונות, החל מהנאן ההודי דרך הבאגטים הצרפתיים ועד לחלות ולפיתות שלנו, ובאמת אפשר להוסיף אותו לכל ארוחה בכל משך היום. 

המתכון כאן הוא מתכון ללחם מאוד בריא ומזין, עשוי ממיטב הקמחים המלאים והטעם שלו מאוד עשיר וטוב.

המצרכים:

3/4 כוס קמח חיטה מלאה

1/2 כוס קמח שיפון מלא

1/2 1 כוסות קמח לבן

1/2 1 כפיות מלח

1/2 1 כוסות סובין חיטה

1 כף סוכר (עדיף סוכר חום או דמררה)

1 כף שמרים יבשים

3/4 1 כוסות מים פושרים

ההכנה:

-מנפים את הקמחים יחד לקערת המיקסר, מוסיפים את המלח ומערבבים היטב.

-מוסיפים את הסוכר, הסובין והשמרים, מוסיפים את המים ולשים עם וו לישה במהירות נמוכה לפחות 10 דקות. הבצק צריך להתנתק מדפנות הקערה ואם הוא לא, פשוט להוסיף מעט קמח כל פעם עד שהוא נפרד.

-זורים מעט קמח על הבצק ומכסים את הקערה עד שהבצק מכפיל את נפחו, כשעה עד שעה וחצי.

-לאחר התפיחה הראשונה, מוציאים את האוויר מהבצק ולשים אותו על משטח מקומח קלות ואז מכניסים אותו לתבנית אפיית לחם מרופדת בנייר אפייה.

-נותנים לבצק להכפיל את נפחו פעם נוספת, הפעם למשך כ-40 דקות ומכניסים לתנור בחום של 180 מעלות לכ-50 דקות עד שהקרום מתקשה ונשמע חלול.

-מוציאים מהתנור, מצננים על רשת ואוכלים בהנאה!

טיפים קטנים:

- ניתן להחליף את קמח השיפון המלא בקמח שיפון רגיל או עוד קמח מלא רגיל.

- אם אין מיקסר, אין בעיה ניתן ללוש עם הידיים, פשוט קשה יותר לעבוד ביד עם בצק דביק.

- את סובין החיטה מצאתי דווקא במעדנייה מאחר ולא מצאתי אותו בסופרים הגדולים. הסובין מאוד זול.

טיול לעכו

במשך השבוע הלו"ז היומי שלנו הוא מאוד מונוטוני וכל יום מראשון עד חמישי הוא בעצם אותו היום רק עם שינויים קלים בלבד. אני בעבודה רוב היום וג'ניה עסוקה בלבשל ובלטפל בגבריאל, וכשאני חוזר הביתה, אני עם גבריאל עד זמן השינה שלו וג'ניה מטפלת בשאר הדברים שנשארו בבית. כשגבריאל נרדם אנו שנינו מסיימים את המטלות ואז סוף סוף יש זמן לנוח אך העייפות של כל היום מותירה לנו בדיוק מספיק כוח כדי לבהות בקירות ולשמוח על שלא נשאר עוד משהו שצריך. עד למחרת ואז הכל מתחיל מחדש.

אבל היום זה ראש השנה, אין עבודה ואין התחייבויות ויש זמן פנוי וכוח בעת ובעונה אחת כדי שנוכל לעשות משהו משפחתי וכייפי. החלטנו לעשות טיול לעכו! אני בעצמי מעולם לא ביקרתי בעכו וזה נשמע כמו רעיון טוב ללכת ולבקר בעיר התיירותית, לראות מה יש לה להציע וליהנות מיום משפחה אמיתי. אז בעכו יש את הנמל היפה והקירות העתיקים אבל מה שבאמת מעניין אותי ואת ג'ניה זה לא מוזיאונים ועתיקות או נופים ופארקים. אנחנו מסוג האנשים שאוהבים שווקים, חנויות, קניונים ושאר מקומות הומי אדם. טיילנו מעט ליד הנמל והחומות וישר נסענו לעבר השוק שמבחינתנו היה פנינת היום.

הגענו לשוק עכו עמוס בתיירים ואפוף בריחות של דגים ותבלינים באוויר. היה כל כך כיף לראות את כל דוכני הבקלאווה והתבלינים, שקים של פיצוחים וקטניות בכל פינה, היו גם כמה דוכנים שבהם אפו פיתות טריות על המקום עם זעתר או לאבנה וריח חזק של שומשום וקינמון בכל מקום. טיילנו לאורך השוק הצבעוני ונהנינו מההמולה האופיינית לשווקים כשהרוכלים צועקים מכל פינה והתיירים נדחפים ונדחקים לכל פינה. קנינו שקדים פריכים ותמרים, אננס וקינמון וכמובן כנאפה מתוק וטעים וגם מצאתי לעצמי מכתש ועלי במחיר מציאה.

יש משהו מאוד כייפי בלהסתובב בשוק, גם בלי הצורך לקנות שום דבר, משהו באוויר שפשוט משובב את הנפש וגורם לי להרגיש כמו ילד בגן שעשועים שפשוט רוצה לראות ולהתנסות בהכל. רצינו לעשות כמה תמונות אבל תמיד יש את ההרגשה המגעילה הזו שנותנים לך בעלי הדוכנים כשאתה עומד לצלם את דוכנם בלי להתכוון לקנות משהו אצלם אבל ההרגשה הזו נעלמת אחרי שאתה מסתובב בשוק מספיק זמן ומרגיש יותר כמו בבית.

חזרנו הביתה בזמן להרדים את גבריאל, עייפים אך מאוד מרוצים!

למה ילדים באמת צמאים

עוד לפני שגבריאל שלנו נולד אני עשיתי את ההחלטה שלא להיות כמו מרבית האבות ובטח לא כמו אבי שלי ולהיות האבא הכי טוב שאני יכול. זה איפשהו נשמע מאוד פשוט אך המשימה לא קלה משום שמדובר בלשים את הילד שלך לפני עצמך, באופן מודע, לכל אורך היממה. זאת אומרת שכשאני עייף והוא רוצה לשחק אז עליי לשים את הפרצוף השמח, לשאוב עוד כל טיפה של כוח שנותרה לי ולתת לה אותו כדי שירגיש שרוצים ליהנות איתו ואוהבים להיות בחברתו. זה לא קל לבצע אחרי יום עבודה ארוך, או כשיש כאב בטן או כאב ראש נוראי בערב. אני בדרך כלל הולך עם גבריאל לפארק השעשועים השכונתי ששם אנו משחקים יחד וכמעט תמיד יש שם עוד הורים עם ילדיהם. באופן שיטתי אני צופה בהתנהלות של ההורים האחרים עם ילדיהם כדי להפיק לקחים ולדעת איפה להשתפר בעצמי והמצב כמעט תמיד זהה: הורים שבאים עם הילדים שלהם רק כדי שיעזבו אותם בשקט ויתעסקו במשהו אחר. אמא שיושבת על הספסל ומדליקה סיגריה ואומרת "יאללה, לך תתנדנד או משהו" או אותו האבא שבא עם ילדיו ומתעסק רק עם הפלאפון. הילד הקטן צועק "אבא, תראה אותי! אבא!" והאבא לא עונה. הילד רץ ושם את ראשו בין רגליו של האבא בעוד הוא בוהה במסך הסמארטפון  שלו ללא כל הבעה. הילד אז מנסה לתפוס את אחת מזרועותיו של אביו וזה צועק "נו רד ממני! אין לך מה לעשות"? אני חושש שאין לי מקום לכתוב את כל מה שראיתי, שלא לציין את ההורים המקללים ומשפילים.

אז למה יש לנו ילדים? למה יוצאים איתם החוצה? כדי שישחקו ויעזבו אותנו בשקט, או כך זה נראה. הילד צמא ליחסים עם הוריו, מתחנן שיסתכלו עליו וידברו איתו, שישתתפו איתו בחוויה. כמה פעמים ראיתי ילדים צועקים "אמא/אבא, בואו!" וההורים עונים "אין לי כוח כבר, לך לבד!" זה מדהים שברגע שאני אומר לגבריאל "כל הכבוד!" על הדבר הכי בנאלי שהוא עושה במגרש, שאר הילדים נמשכים כמו מגנטים קטנים "אני גדול! תראה אותי מתנדנד לבד!" או "בואו לשחק איתי!" או "קוראים לי ____ ואני בן ___". ברגע שהילדים מזהים תשומת לב חיובית, מה שהם כל כך חושקים בה מהוריהם, הם מתעוררים לחיים ורוצים מעט תהילה כזו לעצמם. זה כל כך עצוב שאנשים שוכחים שהילדים לא קיימים בשבילם, אלא שהם קיימים בשביל ילדיהם! מה הפלא שבהמשך הדרך אין תקשורת או יחסים כלשהם בין ההורים לילדים? או שהילדים מעורבים בדברים שונים שאין להוריהם שום שמץ או שליטה בנושא?

הכל מתחיל עוד בצעירות, מתי שהילד עוד מעוניין בתשומת לב הוריו. וילד רק יבקש מהוריו לשחק איתו מספר מוגבל של פעמים. אחרי שהוא מתייאש הוא מוצא תשומת לב במעגלים אחרים ומאנשים אחרים. מה הפלא אז שהילדים מתרחקים מאיתנו? אני תמיד שמח ללכת עם גבריאל לפארק ולהיזכר איך אני לא רוצה להיות. הילד הזה יקבל את כל כוחי כל עוד אני יכול. זמן לנוח יהיה מאוחר יותר. אולי הרבה מאוחר יותר, אך יהיו לי ילדים שגדלים ישר, עם אהבה ותשומת לב מלאה מהוריהם, כמו שצריך להיות.

סופרים תמרים עד עשר (וראש השנה שמח!)

גבריאל בן שנה ותשעה חודשים. לפעמים כשאני מסתכל עליו אני לא יכול אלא להתפעל על כמה שהוא חכם ומבין את הכל. מדי פעם אני מנסה ללמד אותו משהו שנראה לי כאילו יהיה לו יותר מדי קשה לבצע או משהו שמחוץ לתחום הגיל שלו, כמו להבדיל בין ימין לשמאל למשל (והסיפור הזה נמצא פה). העניין הוא שכל פעם שאני חושב שגבריאל ייתקל במשהו שהוא לא מצליח לבצע הוא מפתיע אותי ומצליח הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. אז אמרתי לעצמי "בסדר. ילד חכם. לספור עד עשר הוא בטח לא יצליח. בוא ננסה ונראה אם הוא יצליח לזכור את השלושה הראשונים." אז התחלתי בספירה קצרה, עד חמש, והילד חוזר אחריי סיפרה אחר סיפרה וזוכר את הסדר. אז המשכנו עד עשר והנה, הילד זוכר ולא מתבלבל! לימדתי אותו רק מספר פעמים וזה לא לקח יותר מחצי שעה. 

אז הנה הסרטון שצילמתי בראש השנה כשגבריאל ספר תמרים (הוא הכי אוהב לספור כפיות):

אה, וגם חג שמח! :)

השבוע הראשון בתור טבעוני

עבר חלף לו שבוע מאז שהתחלתי להיות טבעוני והשינויים אכן מורגשים. בראש ובראשונה אני מרגיש טוב עם עצמי משום שאני יודע שעכשיו אני אוכל בריא יותר ומקטין את כמות המזון המזיק שאני מכניס לגופי. באותה מידה אני גם מרגיש טוב עם גופי כי הוא מתפקד טוב יותר. בד בבד עם להיות טבעוני החלטתי גם להפסיק לשתות קפה, מה שאינו משימה קלה בשבילי. בנוסף לכל זאת, אני חובב אפייה מאוד נלהב ועצם העובדה שאני עכשיו נגעל מביצים מאוד פוגעת בידיעה שלא אוכל להכין את אותן עוגות ועוגיות. נכון, קיימים תחליפים, אבל זה פשוט לא אותו הדבר.

אני זוכר את הפעמים בהם הלכתי עם חברים למסעדות בשר "אכול כפי יכולתך" והייתי יושב במשך שעתיים רצופות ומתענג על בשר טעים היישר מהגריל! ארוחות הבוקר שלי היו בדרך כלל דגני בוקר עם חלב או חביתות והייתי שותה קפה כמעט פעם בשעה. הייתה תקופה שעבדתי בבית קפה והייתי שותה כוס של אספרסו כפול כל חצי שעה כמו שעון. ביום-יום היינו צורכים הרבה מוצרי חלב כמו יוגורטים, גבינות, שוקולדים וכמובן חלב לקפה ולדגני בוקר. היינו קונים כל שבוע בין שבע לתשע ליטרים של חלב, כמות גדולה יחסית עבור משפחה של שני מבוגרים וילד קטן.

מאז שהפכתי טבעוני, היה צורך בשינוי קיצוני של לחתוך את כל צריכת החלב, הבשר והביצים באופן מיידי. האמת שהשינוי לא היה קשה בכלל משום שבאותה נקודה בה באמת הבנתי מאיפה מגיע המזון מן החי, הוא כבר לא משך או עניין אותי ולכן היה קל להפסיק בבת- אחת. מה שכן קשה הוא להתחיל להכניס מאכלים חדשים אליהם אני לא רגיל ועצם המחשבה על המילה "סויה" עושה לי בחילה קטנה... אז הכנסתי מאכלים חדשים כמו סויה ואפונה ויש לי עוד רשימה של דברים שצריכים להיכנס בהדרגה.

היו גם כמה פיתויים שצצו להם השבוע כמו עוגת קצפת מדהימה שהונחה לפנינו בעת ביקור חברים או הריח המשגע מהפיצריה שמעבר לרחוב.. מה לעשות, עבור דברים טובים צריך לפעמים להקריב משהו שאוהבים.

אני לא מתחרט על ההחלטה שעשיתי. אני יודע שאהיה מעכשיו בריא יותר בזכות תזונה בריאה, אני מרחיב את אופקיי בקשר למזון ומאכלים שונים ועל דברים כאלה אין על מה להתחרט.

גארי יורופסקי בהרצאה שחייבים לראות

כבר היו מספר אנשים ששלחו לי את ההרצאה הזו וטענו שאני פשוט "חייב לצפות בה, היא תשנה לך את החיים!!". אני מטבעי אוטומטית מתנגד למה שמנסים לדחוף לי בכוח לפנים ובעצם כל מה שבא בפורמט של "אתה חייב." בפעם הראשונה ראיתי מספר דקות מההתחלה של ההרצאה רק כדי לראות מה בדיוק מנסים למכור לי ובתום מספר דקות כיביתי את השטויות. זה לא עניין אותי ולא הייתי במצב רוח של להקשיב למשהו חדש ומיותר. בפעם השנייה שראיתי פרסום להרצאה אמרתי "טוב, מעניין באמת איך זה מצליח לעשות כאלו גלים ועל מה" וצפיתי בהרצאה עם ראש פתוח ונתתי לבן-אדם לדבר. והוא עשה הגיון. ראיתי אותה עד תומה ובאמת התחלתי לחשוב אחרת. יכול באמת להיות שהייתי שטוף מוח כל השנים הללו? אז הנה היא, ההרצאה במלואה- לא מכריח אף אחד לצפות או להאמין אבל זה שווה בדיקה: 

אפונה, על מה ולמה?

בתור אחד שנמצא בתחילת דרכו בלהיות טבעוני התחלתי לשאול את השאלות כמו "איך עושים את זה" ו"מה אוכלים עכשיו"? אני חושב שהמעבר לטבעונות הוא מעבר מאוד גדול ולכן כדאי לוודא שהמעבר הזה יהיה חלק ויסודי, לכן בחרתי לקחת צעדים קטנים להבטחת מסע חוויתי ומעניין ולא שינוי מעיק ומחייב סבל.

אז ככה: ברור לי שמעכשיו אצטרך לצרוך יותר פירות וירקות ממה שצרכתי עד כה כדי לחיות בריא ובלי להשתמש בבשר, מוצרי חלב וביצים, ולכן עליי להוסיף לתפריט האישי שלי עוד פירות וירקות שאינני אוכל בדרך כלל. ואז חשבתי על האפונה. אני לא יודע מה אתכם אבל אפונה מעולם לא משכה אותי וכבר מגיל קטן לא אהבתי את טעמה ולא עניין אותי אם היא בריאה או לא ופשוט לא אכלתי אפונה מזה שנים רבות. האפונה היא האתגר הראשון שלי ואני מתכוון כל פעם לנסות מתכון עם מרכיב חדש ולכתוב איך להכין אותו ואיך יצא. אז יאללה, לכבוש אפונה!

אחד המינרלים החשובים ביותר לגופנו הוא הברזל שמאוד חשוב להתפתחות הגופנית ושכלית ודואג לאספקת החמצן לתאי הגוף. הברזל גם משפיע על יכולת הלמידה שלנו, הריכוז ומחשבה וכן גם הכושר הגופני והערנות. מהמידע שאספתי (ואני לא רופא או יועץ תזונה) גיליתי שממאה גרם של בשר בקר נוכל לקבל בערך 2.3 מ"ג של ברזל וממאה גרם של בשר עוף, כ- 1.1 מ"ג. הצריכה היומית המומלצת לברזל נעה בין 8 ל- 18 מ"ג, תלוי במין וגיל. בהשוואת הערכים התזונתיים של ירקות שונים שמחתי לגלות שבעבור 100 גרם של אפונה נוכל לקבל 2 מ"ג של ברזל, כמות מאוד דומה לזו שנקבל מבשר בקר! בנוסף לכך, אפונה עשירה בוויטמין C שעוזר לגוף לספוג את הברזל ביעילות ולכן החלטתי לנסות משהו עם אפונה. אז הנה מתכון שניסיתי להכנת מרק אפונה סמיך שיצא פשוט טעים ביותר!

מרק אפונה עשיר

מצרכים:

500 גרם אפונה יבשה

3 גזרים גדולים

4 שיני שום

2 בצלים לבנים גדולים

4 מקלות סלרי

2 ליטרים של מים או ציר ירקות

מעט כוסברה

- מומלץ לשטוף את האפונה היטב ולהשרות אותה במים למשך הלילה

הכנה:

חותכים את הבצל והשום לקוביות קטנות ומטגנים יחד בסיר רחב עם מעט שמן.

חותכים גם את הסלרי (ללא העלים) והגזר ומוסיפים לטיגון עד להתרככות הירקות.

מוסיפים את האפונה וזורים מלח ופלפל לפי הטעם וכפית של כמון.

שופכים את המים או הציר ומחכים לרתיחה מלאה.

כשהמים רותחים מורידים את האש ללהבה קטנה, מכסים ומבשלים למשך שלוש וחצי שעות.

עשר דקות לפני תום הבישול קוצצים מעט כוסברה ומוסיפים למרק.

- אם יש בבית מיקסר מקל אפשר לטחון את המרק באמצעותו.

כמו שאמרתי, יוצא מרק טעים ביותר ועשיר בברזל. הטעם של המרק הזה מאוד ממכר, אתה אוכל כף ועוד כף ופשוט אי אפשר להפסיק! בתיאבון!

איך הכל התחיל

השעה כבר אחרי שמונה בערב, הילד כבר נרדם לו ולי יש זמן להתפרק ולנוח אחרי יום עבודה טיפוסי ומעייף. דפדפתי בין הרשומות שנוצרו על קיר הפייסבוק שלי ובדקתי אם יש משהו חדש ומעניין להסתכל עליו בזמן שכל שברצוני לעשות הוא פשוט לשבת בנחת וליהנות מהשקט ומהעובדה שלא צריך לעשות יותר שום דבר עד מחר. ידידה שלי פרסמה איזה סרטון, "ההרצאה הכי טובה שתשמעו אי פעם!", בקשר לטבעונות. "יופי", אמרתי לעצמי, "כבר ראיתי את ההתחלה של הנאום המגוחך הזה שלחיות יש רגשות וזכויות ושאנו עושים להם שואה, מה צריך את זה?" ההרצאה הזו ניתנה על ידי גארי יורופסקי, מושיע החיות ולוחם הצדק של ההולכים על ארבע. הוא דיבר על כך שלאכול בשר זה רצח וזה לא הומני ועל כך שאנו יכולים לעשות שינוי. בעיניי העניין הוא מגוחך לחלוטין. כלומר באמת, אם אני אפסיק לאכול בשר אז אציל את העולם? זה כמו להרים עלה יחיד ביער ולטעון שעכשיו היער פחות חשוף לסכנת דליקה. איך אם אני אפסיק לאכול בשר אעשה שינוי על העולם? מי ישים לב, הקצב שלי בסופר שגם ככה נותן לי מבט מוזר כל פעם שאני מזמין רק חצי קילו בשר טחון וקילו שניצלים כי אני לא קונה מספיק? האם אימפריות הבשר יזמנו פגישת חירום ויכריזו על הפסדים משום שאני, מיקי וונדט, החלטתי שאני הולך בדרכה של הסויה?

מה שבאמת סיקרן אותי הוא איך גארי יורופסקי הזה קם יום אחד ומחליט להושיע את עולם החי? כלומר, מה ממלא אותו בכזו תשוקה שגורמת לו לנאום בכל הזדמנות, להפגין למען חיות ואף לבצע פריצות ולשחרר בעלי חיים? מאיפה יש לו את הבעירה הפנימית הזו לרוץ קדימה למען מטרה שנראית לו נעלה מכל? "זה רק הוגן", חשבתי לעצמי, "אם אצפה בהצהרה הזו עד תומה. לפחות אתן לאדם לדבר." וכך באמת היה. ישבתי מול המחשב, לחצתי "פליי" על הנגן ונתתי לגארי אוזן קשבת וצ'אנס דיבור. לא חשבתי שמה שאשמע ישנה את צורת מחשבתי בצורה כה דראסטית.

אני האדם האחרון שהיה מגדיר עצמו כצמחוני או טבעוני. עד אתמול הייתי מגחך ולועג כלפי אותם אנשים מוזרים שהחליטו שבשר זה רצח. והנה אני פה, יושב ומקליד את המילים שלא חשבתי לעולם שאקליד, שאני מיכאל וונדט מחליט להיות טבעוני. אולי הכל יחלוף בעוד שבוע-שבועיים או יחזיק לכל היותר לחודש. אולי השינוי שאני עובר עכשיו הוא לצמיתות. האמת היא שאני בכנות לא יודע ולכן החלטתי לכתוב את תיעוד המסע הזה מבשרי לטבעוני. ברשומות הבאות שלי אני מתכוון לתת את דעותיי בנושא, בכנות מלאה ובפירוט רב, לגבי המעבר החד בין שני העולמות והדרך הארוכה שעוד לפניי. אז החוצה עם הסטייק, קדימה עם הסלרי ונראה לאן אגיע.

עוד סוף שבוע חלף

אני זוכר פעם, לפני הרבה זמן, שכשהגיע סוף השבוע היה זה סימן למנוחה! לא צריך ללכת לעבודה, הלחץ של חיי היום-יום יורד עד יום ראשון, החנויות נסגרות והכבישים מתרוקנים ויש הרגשה באוויר של מעט נמנום, מעט חופש לנוח או לעשות משהו שממש רצינו לעשות כל השבוע. שישי שבת היה פעם ציפייה למימוש זמן אישי, חופשי, ללא חשש מלו"ז או ממשהו ש"חייב לעשות" אך בחודשים האחרונים, נראה כאילו סוף השבוע הוא זמן ככל שאר השבוע שמוקדש למטלות שפשוט לא הספקנו לבצע במשך השבוע שחלף. אין חופש אמיתי, לא כשהשעה הכי מאוחרת שאפשר להתעורר בה היא שש בבוקר ויש יום עבודה שלם לפנינו ושוב מתחילים את השבוע ביום ראשון כאילו נכנסנו אליו היישר מליל חמישי.

בלילה שבין חמישי לשישי היתה לג'ניה מיגרנה כל הלילה וגבריאל התעורר שוב במחזורים של עשרים דקות כדי לשתות ואני מוצא את עצמי קופץ בין מסאז'ים לאשתי לבין טיפול בילד שלנו ולשלושתינו נראה היה שהלילה לא ייגמר לעולם. אף אחד מאיתנו לא ישן יותר מעשרים דקות רצופות ועדיין, לילד יש אנרגיה בלתי מוסברת שמגיחה לה שם מאיפשהו. מה עושים? צריך לצאת איתו החוצה לפארק כי בבית אי אפשר להישאר. אחרי הכל, כמה כבר אפשר לרוץ על קירות? בזמן שאני יוצא החוצה לפארק עם הילד עם עיניים שורפות ואפס סבלנות לשמש, ג'ניה נשארה בבית כדי לנקות ולבשל עד שנחזור. חזרנו מוקדם יותר כי היינו צריכים ללכת לרופא ואז היינו צריכים לחזור הביתה כדי להאכיל את הילד ולהשכיב אותו לישון. אחרי שהוא אכל ועשה מקלחת, ג'ניה הלכה להתקלח ואני ניסיתי להרדים את גבריאל - הוא כבר כל כך רגיל שג'ניה מרדימה אותו בשעת הצהריים שהוא פשוט השתגע כשהוא רץ בין חדר השינה והמקלחת ומחכה שהיא תצא ותרדים אותו. איכשהו הוא ניסה לטפס עליי בזמן ששכבתי על המיטה וחיכיתי שג'ניה תגיע ונרדם עליי ותוך שניות מספר נרדמתי אני אחריו. ג'ניה יצאה וראתה אותנו ישנים וצילמה את התמונה הבאה. וכך חברים וחברות נראה יום שישי טיפוסי בבית משפחת וונדט!

יצירת הבמבה השנייה

תודה לאנשים שהגיבו בפייסבוק על הזרם החדש באומנות :)

ובהמשך ליצירות בסגנון ה-"במבה-איזם" מגיעה היצירה הבאה שאני לא מצליח למצוא לה שם מוצלח... הצעות לשם יתקבלו בברכה ואפשר להשאיר תגובה בסוף הפוסט.

אומנות הבמבה

כמו שכתבתי בפוסט גם המצוירים חוזרים בתשובה, נכנס לי לאחרונה דחף אומנותי מחודש. לצייר לא הכי בא לי כרגע, אז אדחה במעט את ציור חבריו של פו הדב למועד אחר. בקשר לאפייה, לא מזמן הכנתי את המקרונים הנהדרים, העוגיה העולמית, אך כרגע אין לי יותר מדי תקציב להכין אותן כל ערב. מה שכן הכנתי  כמעט כל ערב השבוע הם בייגלים מלוחים וטעימים, שיצאו יותר כמו לחמניות מאשר בייגלים אבל הטעם שלהם פשוט שמימי (וזו הסיבה שאני מכין אותם כל ערב). לעת עתה, זהו בהחלט הבצק האהוב עלי והטעים ביותר שיצא לי. אבל מספיק עם אפייה ומספיק עם ציור. אני אחד שתמיד תוקף כמה חזיתות בן-זמנית (ובדרך כלל גם קורס בכולן בו-זמנית) וחיפשתי לי "חזית אומנותית" חדשה לתקוף.

ואז הגיע הרעיון - הפוטושופ! אני אוהב לערוך תמונות ולעשות איתן שטויות. אני בהחלט קורא לזה עיסוק אומנותי כי בסופו של דבר יוצאת יצירה עליה אני עומל ויש את ההרגשה הזו של "אומנות שיוצאת ממך" בזמן ההתעסקות בפוטושופ (וכל הפוטושופרים אי-שם מהנהנים עכשיו את בראשם לחיוב). הפעם היה לי רעיון לקחת את חטיף הבמבה ולהפוך אותו לכוכב! אז לקחתי כמה "במבות" יפות מראה, תקעתי אותם על חוטי ברזל והצבתי אותם בכל מיני פוזות למטרת צילום ואז לעריכה. יש לי כמה רעיונות בנושא, ופה אני מביא את היצירה הראשונה שלי של הבמבה, אולי גם בפעם הראשונה בתולדותיה, ולה אני קורא "במבה בדרכים":

שמאל ימין, שמש צל

עוד יום הסתיים לו ונראה שסוף השבוע מתקרב במהרה. היום זה יום שלישי, מה שאומר שג'ניה בלימודים ואני עם גבריאל מסוף העבודה ועד שהוא הולך לישון. כל יום גבריאל מצליח להפתיע ולרגש אותי מחדש; נראה כי כל יום הוא מצליח ללמוד משהו חדש, משהו שעובר את תחום הגיל וההתקדמות שלו שפשוט משאיר אותנו המומים לכמה הילד הזה באמת מבורך בחכמה! גבריאל בן שנה וכמעט תשעה חודשים והבוקר הוא הפגין את היכולת שלו להבדיל בין צד ימין לשמאל! שאלתי איפה רגל ימין והוא הרים את הרגל הימנית ואמר "ימין!" "איפה רגל שמאל?" שאלתי והוא הניח במהירות את רגל ימין על הרצפה, הרים את השמאלית ואמר "שמאל!" אותו דבר חל על הידיים.

אני יודע שיש ילדים שכבר עברו את גיל השש שנים שעדיין מתקשים להבחין בין ימן לשמאל, אפילו יש מספר מבוגרים שעוד לא שולטים בתחום הזה וגבריאל שלנו כבר שולט ופשוט מדהים אותנו מחדש! לפני מספר ימים גם הסברתי לו את ההבדל בין "שמש" ל-"צל".מאוחר יותר שאלתי אותו "איפה שמש?" והוא רץ והצביע על הרצפה עם אזור של שמש ואמר "שמש. חם!" ואז הוא פנה לאזור מוצל, הצביע על הרצפה ואמר "צל. קר." איפה עוד רואים דבר כזה? אני כל כך מודה לאלוהים על גבריאל המהמם, על כך שהוא נתן לו חכמה כזו. בקצב הזה, מעניין מה הוא ילמד מחר ואיך הוא יצליח להפתיע הפעם.